ישמח משה
ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק שאמרה חנה (שמואל א' קפיטל ב') אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, (שמואל א' ב ד) קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, (שמואל א' ב ה) שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו וכו' עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה, (שמואל א' ב ז) ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. כי הנה האפקורסים אומרים שהם מגביהין אותו מאד מאד, עד שאומרים שהוא נעלה מכל ידיעה. והנה הכופרים הללו ימ"ש פוסקים עליו ית"ש ויתעלה ח"ו סכלות גמור, כמ"ש המורה בחלק שלישי פרק ששה עשר, שכתב על דעת האפקורסים האלו וזה לשונו: ועתה פסק עליו בסכלות, והיות כל מה שבזה העולם התחתון נסתר ממנו לא ישיגהו, עכ"ל תיפח רוחם וזכרם של הכופרים האלו. והנה מבואר במחקרים מופת שהשי"ת פועל ברצון ולא בחיוב, דהיינו פועל בטבע, כמו שטבע האש לשרוף ולחמם, וטבע השלג לקרר, שהפועל בטבע אינו יכול על הפכים, דהיינו אם טבע האש לחמם, אם כן אין טבעו לקרר, ואם כן אינו יכול רק לחמם ולא לקרר, וההיפוך בשלג. אבל הפועל ברצון הוא יכול על הפכים ברצונו, ואם כן השי"ת שנראה ממנו פעולות הפכיות, ודאי שהוא פועל ברצון. ועל ידי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל, דהרשעים הללו אף שאומרים שדעתם לרוממו מאד, בפיהם כבדוהו לדעתם, ולבם רחוק ממנו ובהפקירא ניחא להו לעשות מה שלבם חפץ, באמרם במחשבתם המזויפת מי רואני ומי יודעני. וידוע דעתק, לשון העתקה ממקום למקום, כמו ויעתק משם אברהם (בראשית יב ח), ויעתק צור ממקומו (איוב יח ד). והנה הרוממות שיצא מפיהם להשי"ת, הוא העתקה מהשי"ת. והנה חנה כאשר ראתה פעולות הפכיות כי עקרה היא, וילדה שבעה ורבת בנים אומללה, פתחה פיה בחכמה כנגד כל האפקורסים ואמרה אל תרבו תדברו גבוה גבוה, דהיינו שאתם אומרים שהוא גבוה גבוה עד שהוא נעלה מכל ידיעה והשגחה ורצון, ובאמת יצא עתק מפיכם ובהפקירא ניחא לכו, כי אל דעות (מוסב הטעם על אל תדברו), כי באמת אל דעות ה' ולא כמו שהרשעים האלו פסקו עליו בסכלות ח"ו, והראיה ולו נתכנו עלילות דהיינו קשת גבורים וכו' עד סוף הענין, והיינו פעולת הפכיות, ושמע מינה שהוא ברצון, כנ"ל ביאור הכתוב.
אגרא דכלה
שם פרשה ע"ב. (ב"ר פע"ב א') עד עקרה ילדה שבעה (שמואל א' ב ה) זו לאה, שהיתה עיקרה של בית, ורבת בנים אומללה זו רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובו של בנים אומללה, ומי עשה כן י"י ממית ומחיה (שמואל א' ב ו), עד כאן. והוא תמוה. ומובן הוא על פי דברי מרן האר"י ז"ל בסוד אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב ע"ב), הוא סוד ההוא רוחא דשדי בגווה בחינת שם ב"ן, וממנה נתחלק חלק א' לכל בן הנולד, ואם לא נשאר בה רק כשיעור חיותה, אז בהולידה תצא נפשה, עיין מ"ש במאמר רחל הבה לי בנים ואם אין וכו' (בראשית ל א), הנה רחל מתה בבן השני, כי יצא החלק המגיע לנפשה. והנה ההוא רוחא דשדי בגווה לשיספיק לכמה בנים והיא תשאר בחיים, או שתוליד מעט וגם בזאת תוציא רוחה בקרבה ליתן לבן והיא תלך לעולמה, אין מבוא להבעל לעשות איזה פעולה לזה רק י"י ית'. וז"ש ומי עשה כן י"י ממית ומחיה, הבן הדבר: